פסק-דין בתיק ע"א 11066/07

השופט צ' סגל - סגן נשיא

1.        לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) בת"א 6128/03, מיום 28.2.07, בגדרו נתקבלה תביעת המשיב לשיפוי בגין קצבת נכות כללית ששילם ושעתיד לשלם לגב' מימי טויזר, שנפגעה בתאונת דרכים ביום 28.5.96, בהיותה הולכת רגל, על-ידי רכב המבוטח אצל המערערות. תביעה זו הוגשה בסדר-דין-מקוצר מכוח הסכם עליו חתמו הצדדים ושנועד להסדיר מערכת היחסים ביניהם באותם מקרים בגדרם משלם המשיב גמלאות לנפגעים בתאונות דרכים בהן מעורבים כלי רכב המבוטחים אצל המערערות. והנה, על-פי הסכם זה נדרשו המערערות לשלם למשיב 80% מסך קצבת הנכות הכללית ששילם ושעתיד לשלם לגב' טויזר כתוצאה מהתאונה (בסך של 224,100 ש"ח), קרי - 179,288 ש"ח, בתוספת ריבית פיגורים, וכך אפוא גם נקבע בפסק הדין. לא למותר לציין, כי פסק הדין ניתן מבלי שנשמעו ראיות בתיק, ומשכך, בהתאם להסדר דיוני שגובש בין הצדדים, נסמך הוא אך על סיכומיהם בלבד. 

2.        בפסק-דינו סקר בית-משפט קמא את השתלשלות העניינים באספקלריה הרפואית ופרט קביעותיהן של שלוש ועדות רפואיות מטעם המשיב שדנו בעניינה של גב' טויזר - מיום 4.7.00, 31.5.01 ו-22.10.02. המחלוקת שניטשה בין הצדדים נסובה על שתי שאלות: הראשונה - האם שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לגב' טויזר קשור סיבתית לתאונה; והשנייה - האם די בנכות הצמיתה הקשורה סיבתית לתאונה כדי לזכותה בקצבת נכות כללית. כך קבע, אפוא, בית-משפט קמא כי דרגות אי-הכושר הזמני (אך המלא) שנקבעו על-ידי הוועדות הרפואיות מיום 4.7.00 ו-31.5.01 קשורות באופן סיבתי לתאונה, כאמור בחוות-דעתם של רופאי המל"ל מיום 26.7.00 ו-27.6.01. עוד נקבע, כי אמנם הועדה הרפואית השלישית מיום 22.10.02 קבעה לגב' טויזר נכות רפואית נוספת בגין מחלת ריאות - שאינה קשורה לתאונה - בשיעור של 40%, ובהמשך לכך, בהחלטת המל"ל מיום 27.10.02 נקבעה לה דרגת אי כושר יציבה בשיעור 75% (המשקללת גם את אותה נכות שנקבעה בגין מחלת הריאות), אך יחד-עם-זאת די בנכויות הקשורות סיבתית לתאונה כדי לשכלל, עוד עובר להתכנסות הועדה הרפואית השלישית, זכותה של גב' טויזר לקצבת נכות מלאה. לכן, כך קבע בית משפט קמא, משנקבעה אותה נכות בגין מחלת ריאות אך בשנת 2002, לא היה בה כדי לפגום בזכאותה של גב' טויזר לקצבת נכות כללית מלאה שהייתה תקפה לחלוטין גם בלעדיה. הנה-כי-כן, זכאותה של גב' טויזר לקצבת נכות כללית נסמכת על נכויות הנובעות מהתאונה בלבד. זאת ועוד, דרגת אי הכושר שנקבעה לצמיתות מעוגנת אף היא בנכויות שעמדו בבסיס קביעת אי הכושר הזמני המלא (שכאמור קשור סיבתית לתאונה), ובאותו השיעור. בסופו של יום, נתקבלה כאמור תביעת המשיב.

3.        לאחר עיון בעיקרי הטיעון ותיקי המוצגים שהוגשו מטעם הצדדים, בהתחשב בחומר הראיות שהוצג בפני בית-משפט קמא, ומשניתנה הסכמת הצדדים למתן פסק הדין אך על-פיו, דעתי הנה כי דין הערעור להידחות. להלן יפורטו נימוקיי.

           אין חולק, כי גב' טויזר סובלת מהנכויות הצמיתות שלהלן: 40% בגין מחלת ריאות (שאינה קשורה לתאונה), 30% בגין נוירוזה פוסט-טראומטית, 15% בגין הגבלה בכתף ימין, 10% בגין הגבלה בצוואר, ו-10% בגין כאב בברכיים (ארבע הנכויות הללו קשורות סיבתית לתאונה; לפירוט קביעות הועדות הרפואיות השונות, ראו: סעיף 3 לפסק הדין). שתי ועדות המל"ל מיום 4.7.00 ו-31.5.01, כורכות כאמור באופן סיבתי ברור את הנכות הנפשית והאורטופדית המשולבת באירוע התאונה. בנוסף, אי הכושר הזמני המלא שנקבע לגב' טויזר בגדרן נובע אף הוא מהתאונה. והנה, בעת קביעת שיעור הנכות הצמיתה המשוקללת נסמכה הועדה הרפואית השלישית על אותם שיעורי נכות רפואית בדיוק שכבר נקבעו במסגרת הועדה השנייה (הללו נקובים לעיל), כולם כאמור קשורים סיבתית לתאונה. אם נשקלל את שיעורי הנכות הנפשית והאורטופדית הצמיתה בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, נכון ליום 22.10.02, נקבל - 51.805%. לכן, זכאותה של גב' טויזר לקצבת נכות כללית מלאה התגבשה עוד עובר לקביעת נכות נוספת בגין מחלת הריאות - שרק אשררה זכאות זו, הקיימת ממילא, במשנה תוקף. ודוק: על-פי אותו רציונל, לא מחלת הריאות היא שבעטייה נקבע לגב' טויזר אי הכושר המדובר - 75%, שכן זו אך השתלבה במסד רפואי רחב קיים שכבר עיגן אותו בשלבים מוקדמים יותר. בנסיבות אלו, אין מקום להחיל על נסיבות העניין את הלכת "פרלה עמר" (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', תקדין-עליון 2003(2) 1797). הלכה זו קובעת, בין השאר, כי " בחשבון הניכוי (של תגמולי המל"ל) יבואו אך ורק התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה" (סעיף 6 לפסק הדין הנ"ל), וכי " כל קביעה רפואית של המוסד (לביטוח לאומי) שאינה מתייחסת לנכות שהוסבה בתאונת הדרכים, ולה בלבד, לא תוכל לשמש לשם בירור שיעור התגמולים הצריכים בניכוי" (סעיף 11 לאותו פסק דין). ומן הכלל אל הפרט: התגמולים דנן מבטאים אך את הנכות שהוסבה בתאונה ומכאן שגם אין לנכות סך כלשהו מתביעת המשיב בבית-משפט קמא. 

           בסופו של דבר, ניצב פסק-דינו של בית-משפט קמא על אדנים יציבים והנמקותיו מקובלות עליי, עד כי אינני מוצא מקום להתערב בו.

           לאור המקובץ לעיל, דעתי הנה כי יש לדחות הערעור ולחייב המערערות בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.       

ס ג ן   נ ש י א

השופט י' שפירא

מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' נועם

מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של סגן הנשיא, השופט צ' סגל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ד' בתשרי, תשס"ח (16 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.